בשנים שהייתי שכירה הייתי מגיעה לישיבות בעבודה ולא הייתי מבינה לגמרי למה הזמינו אותי, האם הזמינו אותי בשביל לשמוע מה שיש לי לומר, או שהזמינו אותי בשביל שאקשיב למה שהם אומרים, או שהם סתם רצו להרגיש שהם השמיעו את דעתם…בכל מקרה הדבר האחרון שהרגשתי בסוף הישיבה זה שהקשיבו לי….
הייתי נכנסת לישיבה, עם רצון אמיתי לתת ערך, הייתי מקשיבה היטב לדילמות, מחשבת בראש מה לדעתי יכול לעזור, במיוחד שהסתכלתי על הדברים מזוויית ראייה אחרת, זוויית ראיה של עובדת, יכולתי לתת פתרונות אמיתיים, כי מי שחי את הבעיות באמת בסופו של דבר, אלו העובדים שבשטח…
אז נכון שיש שיקולי הנהלה, ויש היררכיה ניהולית ובכל זאת מישהו בחר אותם שינהלו את העניינים…הרעיונות שלי ושל חבריי לעבודה נפלו על הרצפה.
היום, אני מנחת סדנאות חשיבה עיצובית, אלו סדנאות סיעור מוחות לחברות, ארגונים ולקבוצות בעלות עניין משותף, בסדנה אנחנו מעלים דילמה, ממש כמו בחדר הישיבות, רק שהפעם בניגוד לישיבה רגילה, כל קול נשמע וכל קול שווה, ההיררכיה נשארת מחוץ לדלת ואין כניסה לשיקוליים פוליטיים פנימיים, גם העובד הזוטר ביותר יכול להציע רעיון בצורה אנונומית, ובסופו של תהליך מובנה יש לרעיון שלו סיכוי שווה מול כל הרעיונות שהעלו בחדר.
אם בסופה של סדנה הרעיון שלו עדיין לא התקבל? אז לפחות הוא מרגיש שהקשיבו לו, הוא מרגיש מוערך, הוא מתחבר לרעיונות שקודמו כי הוא מרגיש חלק מהתהליך הכללי.
עם מה ההנהלה יוצאת? עם צוות מועצם, עם רשימת פתרונות יישימים לקידום הפתרון כבר ממחר בבוקר, עם רשימת משימות לצוות שלא מונחתות מלמעלה, חיבור אמיתי של משתתפי הסדנה לאתגר ולפתרונות
רוצים לשמוע עוד? צרו קשר ואשמח לספר לכם